החלטה בתיק ת"א 51094-03-12

            הבקשה הוגשה על ידי התובע עצמו, אשר בחר להגיש את התביעה לבית משפט זה.

הסעדים, כפי שהופיעו בכתב התביעה, הינם כדלקמן: תביעה להשבת כספים שנגבו ע"י המשיבה שלא כדין, תביעה להצהיר על ביטול החובות הרשומים לחובת המבקש ברישומי המשיבה, וכן תביעה לעיכוב הליכי הגבייה המנהליים הננקטים ע"י המשיבה עד להכרעת בית המשפט בתביעה.

ביום 29.05.12 ובהיעדר כתב הגנה מטעם המשיבה, ניתן פסק דין המחייב את המשיבה בתשלום מלוא סכום התביעה על סך של 83,700 ש"ח. עם זאת, בנסיבות מתן פסק הדין, לא מצאתי מקום להיעתר ליתר הסעדים הנתבעים.

פסק הדין בוטל לבקשת המשיבה, ביום 12.07.12 בכפוף לתשלום הוצאות.

בקדם המשפט שהתקיים ביום 12.11.12, הועלתה הצעת פשרה וב"כ המבקש נדרשה למסור עמדת מרשה לב"כ המשיבה בתוך 20 יום, על מנת שיפנה לבדיקת ההצעה מול מרשתו במידה ותשובת המבקש תהיה חיובית.

תחת זאת, הגישה ב"כ המבקש ביום 27.12.12 בקשה למתן הכרעה בטענות המבקש, כפי שהועלו בכתב התביעה, עוד בטרם הדיון בה. ביום 07.01.13 דחיתי את הבקשה, וקבעתי כי במסגרת פסיקת הוצאות ההליך כולו אשקול חיוב המבקש בהוצאות הבקשה.

בהחלטה מיום 07.01.13 נקבע התיק לשמיעת ראיות ביום 29.04.13 והצדדים נדרשו להגיש עדויותיהם, לרבות חוות דעת מטעמם באמצעות תצהירי עדות ראשית.

ביום 15.01.13 הגיש המבקש את הבקשה בה עסקינן. הבקשה הועברה לתגובת המשיבה, אשר הגישה את תגובתה ביום 20.01.13.

2.         לטענת המבקש, פרט לטענת ההתיישנות שהעלה ביחס לפעולות הגביה המנהלית של חובות הארנונה שלו, לאחר תקופה מעל 15 שנה, יש בפיו טענות נוספות הנוגעות לחוקיות הליך הגבייה שנקטה המשיבה, שרובן ככולן מהוות, למעשה, לתקיפה ישירה של ההליך המנהלי שענייננו גביית מיסים באופן בלתי סביר וחסר מידתיות ובניגוד לחוק, ועל כן מקומן להתברר בבית המשפט המוסמך, הוא בית המשפט לעניינים מנהליים. לעניין זה מפנה המבקש להלכה שנפסקה ב-בר"מ 7363/09 מרכז משען בע"מ נ' עיריית ת"א (2.03.10).

            מוסיף וטוען המבקש, כי גם טענתו הנוגעת להתיישנות הליכי הגבייה ראויה להתברר בבית המשפט לעניינים מנהליים ולעניין זה מפנה להלכה שנפסקה ברע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית (20.06.10). לטענתו, הכספים שגבתה ממנו המשיבה שלא כדין, יוחזרו אליו ממילא אם יוצהר כי הליכי הגבייה בטלים.

3.         המשיבה מתנגדת לבקשה.

            כטענה מקדמית, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות על הסף, בהיעדר תצהיר מטעם המבקש לתמיכה בטענותיו העובדתיות.

            לגופה של הבקשה, טוענת המשיבה כי הגם שמדובר בטענה שניתן להעלותה בכל שלב של הדיון,  בית המשפט לא קבע כי אין בסמכותו לדון בתביעה, ועד לפני מספר ימים לא חשב כך גם המבקש עצמו, עד שניתנה החלטה בדבר הגשת ראיות.

            מוסיפה וטוענת המשיבה, כי המבקש סותר בבקשתו את התנהלותו בתיק. כך, בכתב התביעה, טען כי לבית משפט זה קיימת סמכות עניינית ומקומית לדון בתובענה, בהמשך הגיש מספר בקשות וקיבל פסק דין לטובתו, התעקש שלא לבטל את פסק הדין ואף קיבל הוצאות בגין ביטולו, ולאחרונה גם הגיש בקשה שעיקרה מתן פסק דין לזכותו - כל זאת עת הוא טוען כי הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית משפט אחר.

עוד טוענת המשיבה, כי הפסיקה אליה מפנה המבקש ניתנה בטרם הגשת התביעה על ידו, כך שאין מדובר בפסיקה חדשה שלא היתה ידועה לו עת הגיש תביעתו ולא ברור מדוע לא הגיש תביעתו, מלכתחילה, לבית המשפט בעל הסמכות העניינית.

לבסוף טוענת המשיבה, כי עת מועבר עניין לבית המשפט הגבוה לצדק ובענייננו, לבית משפט לעניינים מינהליים, ראוי להורות על סילוק התביעה על הסף, ולא על העברתה, שכן התביעה לא הוגשה כמתחייב בעתירה מינהלית.

            דיון